בכריסטיאַניה, היא הקריה הנוראה המטביעה על כל איש את חותמה המיוחד, שםישבתי אז—וארעב.
אני שכבתי בעליתי, ואשמע ממעל לי את קול השעון אשר השמיע את השעה הששית.הבקר כמעט כבר האיר למדי, ושאון-מרוצה קם על המעלות. מתחת, על יד הדלת,במקום שהיו מדובקים עלי עתונים ישנים, הכרתי ברור את חותם כתב ידו של הפקידומודעה רבה על דבר מכירת לחם בבית האופה פַבִּיאַן אוֹלְסֶן.
אך פקחתי את עיני, ואחל, כדרכי מאז, לחשוב אדות הענינים הנעימים המחכים ליהיום. בזמן האחרון נעשה מצבי קצת קשה: כל רכושי, כל חפצי, איש אחרי אחיו,עברו לידי ה„דוד”, הוא המַלוה; נהפכתי לאיש חלוש-עצבים ומתרגז על נקלה,וכבר אנוס הייתי פעמַים לשכב במטתי כל היום, בגלל תמהון-ראשי. לעתים,בהראות לי ההצלחה פנים שוחקות, עלה בגורלי להשתכר במערכת איזה עתון-מן-השוקכחמש קרוֹנות[א] במחיר פיליטון.
הבקר אור; כבר יכלתי לקרא ברור את המודעה על יד הדלת וגם להכיר את האותיותהדקות והמטושטשות של הכתובת: „תכריכי-בד למתים בבית העלמה אַנדרסן, בשערמימין”. הדבר הזה הסב עיני עליו זמן רב; לבסוף, כאשר קמתי ולבשתי את בגדי,השמיע השעון מתחת את השעה השמינית.
[עמ' 4]אחר כך פתחתי את החלון, ואשקיף על פני הרחוב ואראה חבל שעליו מדי-בד, וכרנרחב; הרחק, אצל בית חרשת הברזל, צברו הפועלים אפר. נשענתי באזרועי עלאֶדֶן החלון, ואסתכל זמן רב בפני השמים. נכר היה כי אָתה יום נחמד; הימיםהיו ימי הבציר, העת הנעימה והקרירה, שבה כל היקום פושט צורה ולובשצורה—וגֹוֵע.
השאון, אשר נשמע מתחת, משכני אל הרחוב; חדרי הריק עם קרשי רצפתו, אשרהתנודדו על כל צעד, דמה לארון-מת: אין מנעול לדלת, אין תנור; בלילה בלילהלא הסירותי את פוזמקאותי, כי לא היו מתיבשות עד הבקר. הדבר האחד אשר מצא חןבעיני הוא—הנִדנָדה[ב] האדומה; על הנדנדה הזאת אהבתי להזות מדי ערב בערבולהגות בענינים שונים... יחד עם כל פרץ-הרוח ודפיקת הדלתות ביציע התחתוןנשמעו בחדר קולות-אנחה, ובעלי העתונים שאצל הדלת נגלה בקיע חדש.
קמתי, ואחפש בצרור אשר תחת מטתי,—אולי יש שם איזה דבר-מאכל; אין כל. אחריכן נגשתי שנית אל החלון.
—אל אלהים הוא היודע—אמרתי אני בלבי—, אם יעלה בידי למצא איזה ענין לעסוקבו. תשובות של שלילה, הבטחות למחצה, דחיות בקש ודחיות סתם, תקוות חדשותנכזבות ונסיונות חדשים שאחריהם אין ואפס,—כל אלה כבר דכאו את אֹמץ-רוחי.בזמן האחרון בקשתי מִשרת גזבר בחנות, אולם אחרתי המועד, וגם לא יכלתי לתתאת הערובה הדרושה, חמשים קרונות. בכל מקום מתיצב איזה שטן על דרכי.
כמעט גם נכון הייתי לבוא בצבא מכַבי הבעֵרות. אנחנו עמדנו בחדר-המבוא,כחמשים איש; אִמצנו את לבנו, ונבליט את חָזינו, למען הראות כבני חיל. הפקידעבר בתוכנו, ויבחר את אלה אשר יצלחו למלאכה, וימשש את ידיהם, ויציע לפניהםשאלות משאלות שונות; הוא חלף על פני, ויניע בראשו, ויאמר כי לא אצלח, מפנישאני נושא משקפַים על עיני. באתי שנית, בלי משקפים, ואקדיר את גבות עיני,ואכונן מַבט חד[עמ' 5]כלהב-סכין BU KİTABI OKUMAK İÇİN ÜYE OLUN VEYA GİRİŞ YAPIN!
Sitemize Üyelik ÜCRETSİZDİR!